גמרא
פירוש
הָכִי קָאָמַר מַקְדִּישִׁין אֵיבָרִין וּמְמִירִין בָּהֶן אֲבָל לֹא מְמִירִין [אברים] בָּהֶן וְעוּבָּרִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּמְעֵי אִמָּן אֵין מְמִירִין בָּהֶן.
בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הוּא דְּלָא עָבְדִין תְּמוּרָה הָא אַבָּרַאי עָבְדִי וְהָא תְּנַן אֵין הַוְּולָדוֹת עוֹשִׂין תְּמוּרָה הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא.
אִי רַבִּי יְהוּדָה אֵבָרִין מִי קָדְשִׁי הָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דחה ר׳ זירא את קושיתו זו של ר׳ ירמיה: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת לשון המשנה] באומרה ״מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין״ — מקדישין איברין מסויימים בבהמה, וכיון שאין הקדושה חלה באותם אברים בלבד אלא מתפשטת בכל הבהמה, הרי זה כאילו הקדיש את הבהמה כולה, ומשום כך ממירין בהן בבהמות הללו (אף שמתחילה רק אברים מסויימים הוקדשו בהן). אבל לא ממירין אברים של בהמת חולין בהן (בבהמות הקדש הללו) לא בשלמות וכל שכן שלא באבר מאיבריהן. לפי שאין הקדושה מתפשטת מן האבר לכל הבהמה בקדושה הבאה על ידי תמורה. ובאשר לעוברים, אותם שקדשו במעי אמן (מכח קדושת אמם) — אין ממירין בהן כל זמן שהם במעי אמם.
חזר ושאל ר׳ ירמיה את ר׳ זירא: אם המדובר במשנתנו בולדי קדשים, נוכל לדייק מכאן: דווקא בהיותם במעי אמן — הוא דלא עבדין [שאין עושים] תמורה, הא אבראי [הרי, נלמד מכאן שבהיותם בחוץ, משנולדו] — הריהם עבדי [עושים] תמורה? ואולם הרי זה קשה, שכן הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנה הבאה שאין הוולדות של בהמת הקדש עושין תמורה! והשיב ר׳ זירא: הא מני [זו המשנה כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ יהודה היא החולק על חכמים, וסובר שהולדות עושים תמורה.
חזר ושאל ר׳ ירמיה את ר׳ זירא על כך: אי [אם] המשנה היא כשיטת ר׳ יהודה, יש לשאול: אברין מי קדשי [האם מתקדשים], הא [הרי] לדעת ר׳ יהודה הוא הרי לית ליה [אין לו, אינו סבור] בדינו של האומר ״רגלה של זו תהא עולה״ שמתפשטת הקדושה בכולה וכולה עולה, והרי שלדעתו אין משמעות כלשהי בהקדשת אבר אחד!
אמר ליה [לו] ר׳ זירא לר׳ ירמיה בתשובה לשאלתו זו: משנתנו אכן כשיטת ר׳ יהודה היא, ואולם לא אמר ר׳ יהודה את שיטתו שהמקדיש אבר אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה אלא באבר כזה שאין נטילתו מהבהמה עושה אותה בכך ל״טריפה״ (העומדת למות תוך פרק זמן של שנים עשר חודש), אבל באבר שנטילתו מהבהמה עושה אותה לטריפה — אף ר׳ יהודה סבור שבמקדיש אבר כזה הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, ואף הכא במאי עסקינן [כאן, במשנה זו, במה אנו עוסקים] — בדבר העושה אותה בנטילתו לטרפה. ונמצא איפוא שלא נדחתה שיטת בר פדא.
א ושבים למחלוקתם של בר פדא ור׳ יוחנן, בדין המקדיש את העוברים, ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקתם הריהי כמחלוקת תנאים] בענין אחר. ששנינו במקרה זה של השוחט את הבהמה הדקה המעוברת, שהוקדשה לחטאת, וזמן העיבור (עד ללידה) של הבהמה הדקה הריהו חמישה חודשים, ומצא בה עובר נקיבה שהוא בן ארבע חודשים, שאף שטרם הסתיים משך עיבורו, הריהו חי. ונחלקו בדינו של עובר זה שתי ברייתות, קתני חדא [שנויה ברייתא אחת]: עובר זה נוהגים בו כבדיני החטאת, שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא במקדש לפנים מן הקלעים (בתוך חצר המקדש), ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד.
ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת בדינה של נקיבה זו שנוהגים בה כבהמת חולין, ולכן הריהי נאכלת לכל אדם ולא רק לכהנים, ונאכלין בכל מקום מחוץ למקדש, ואולם אינן נאכלין בעזרה, שאסור לאוכלה בעזרה, כדין החולין. מאי לאו תנאי [האם לא נאמר כי מחלוקת בר פדא ור׳ יוחנן כמחלוקת תנאים] זו היא? דמר סבר [שחכם זה, הברייתא הראשונה שהובאה, סבור] שקדושה חלה על עוברין, וכדעת ר׳ יוחנן. ומר סבר [וחכם זה, הברייתא השניה, סבור] שאין קדושה חלה על עוברין, כדעת בר פדא!
ודוחים: לא בכך נחלקו שתי הברייתות הללו, אלא הני תנאי, בהא קא מיפלגי [תנאים אלו, בזה הם נחלקים], בשאלה מתי מתקדשים ולדות הקדשים, האם רק בלידתם הם מתקדשים, או כבר בהיותם במעי אמן הם מתקדשים. דמר סבר [שחכם זה, הברייתא השניה, סבור] כי ולדות קדשים — רק בהוייתן בלידתם, בהיותם הם לעצמם הן קדושים, וכיון שעובר זה שנמצא במעי אמו לא נולד — אין הוא קדוש. ומר סבר [חכם זה, הברייתא הראשונה, סבור] כי ולדי קדשים — כבר בהיותם במעי אמן הן קדושים, ולכן חלים כל דיני החטאת על עובר זה אף שלא נולד.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאין הברייתות חלוקות וחד תנא [תנא אחד] הוא ששנה את שתיהן, ולשיטת ר׳ יוחנן הסבור כי חלה קדושה על עוברים, אלא חדא מהלין מתנייתא [אחת מאלו הברייתות, הברייתא השניה] — עוסקת במקרה של מקדיש בהמה לחטאת, ורק אחר כך נתעברה, ושחטה בהיות העובר בן ארבעה חודשים, וכיון שלא הוקדש העובר עצמו, וגם אינו יכול להיות קדוש מקדושת אמו, וגם לא נולד — אין הוא קדוש. וחדא מנהון [ואחת מהן, הברייתא הראשונה] — עוסקת במקרה שהקדישה את הבהמה כשהיא כבר מעוברת, ומשום כך, אף העובר שבמעיה קדוש מכח קדושתה.
ב ודנים עוד בשיטות בר פדא ור׳ יוחנן. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: הכלאים (בעל החיים הנולד מזיווגם של שתי בהמות ממינים שונים), והטרפה (בעל חיים שכתוצאה מפגיעה חיצונית או ממחלה אינו עתיד לחיות שנים עשר חודש), ויוצא דופן (הנולד שלא דרך הרחם, ומוצא בניתוח), והטומטום (זה שסימני המין שלו מכוסים, ומשום כך אין הוא מוגדר למינו), ואנדרוגינוס (שיש בו איברי זכר ונקיבה כאחד) — לא קדושין ולא מקדישין. ואמר שמואל בפירוש דבריו אלה של ר׳ אליעזר: כוונת אומרו לא קדושין — שאין הם מתקדשים בדרך התמורה, כלומר, שאם היו פסולי הקרבה אלה של חולין, והמיר בהמת הקדש בהם — לא חלה קדושה עליהם. וכוונת אומרו לא מקדישין — לעשות תמורה על ידם, שאם היו פסולי ההקרבה אלה של הקדש, והמיר אותם בבהמת חולין — לא חלה עליה קדושה.
ותניא [ושנויה ברייתא אחרת] הדנה בדברי ר׳ אליעזר אלו, אמר ר׳ מאיר: למה לו לר׳ אליעזר לומר שאין פסולים אלו מקדישים בתמורה, והרי מאחר שאמר בראשית דבריו שהם אינן קדושין (מתקדשים) על ידי תמורה, היאך (באיזה אופן) ישנה אפשרות לומר שהם מקדישין את האחרים בתמורה? ויש להשיב כי אי (אין) אתה מוצא אפשרות זו שיהיו פסולי ההקרבה הללו מתקדשים, אלא במקרים מסויימים: טריפה — במקרה של אדם המקדיש בהמה ואחר כך היא נטרפה. יוצא דופן — במקרה של אדם המקדיש ולד, ויצא [דרך] דופן. אלמא [הרי איפוא] עולה מדברי ר׳ מאיר אלה שקדיש [מתקדש] ולד, והרי זה שלא כשיטת בר פדא!
אמרי [אומרים בתשובה]: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור׳ יוחנן בדין המקדיש את העובר, שכן בעובר שהוא תם (שאינו בעל מום) הנמצא במעי בהמה שהיא תמימה — אפילו בר פדא נמי מודי דקדיש [גם כן מודה שמתקדש] העובר. ולא נחלקו בר פדא ור׳ יוחנן אלא באדם המקדיש את העובר התם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: בר פדא סבר [סבור], כיון דאימיה [שאת אמו] לא מקדישין קדושת הגוף, שהרי בעלת מום היא — הוא נמי [גם כן] לא קדיש [מתקדש] בקדושת הגוף. ואילו ר׳ יוחנן סבר [סבור] כי הני [שני אלו, האם ועוברה] — כשתי בהמות נפרדות נינהו [הן], ועל כן יש גם להפריד בדינן: אימיה [אמו] — היא זו שלא מיקדשא [מתקדשת], אבל הוא העובר — קדוש [מתקדש].
ג לישנא אחרינא [לשון אחרת] בהצעת הראיה מדינם של פסולי ההקרבה. למדנו למעלה שדברי ר׳ אליעזר שפסולי ההקרבה אין מקדשים בהמת חולין בתמורה (אף שהם עצמם קדושים) מתקיימים בטריפה וביוצא דופן. אבל הכלאים והטומטום והאנדרוגינוס של חולין שהמיר בהמת קודש בהם — אי (אין) אתה מוצא אפשרות זו שיתקדשו אלא בולדי קדשים, בבהמה שהוקדשה ולאחר מכן התעברה מבעל חיים אחר שאינו בן מינה, או שעוברה טומטום או אנדרוגינוס.
וסבור ר׳ אליעזר כשיטת ר׳ יהודה, שהיה אומר: הולד הנולד לבהמת הקדש עושה תמורה, ובא ר׳ אליעזר ללמד שולדות פסולי הקרבה אלה, אינם עושים תמורה. ומכאן נדייק לענייננו: דווקא הלין [אלו, פסולי הקרבה] הוא שאין עושים תמורה, וסיבת הדבר: משום שלא קדשי גופייהו [התקדש גופם, שהרי הם פסולי הקרבה], אבל ולדות שאינם פסולי הקרבה וכן עוברין אחרים, שאינם פסולים — הריהם קדושין, והרי זה איפוא שלא כשיטת בר פדא!
אמר אביי בתשובה: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור׳ יוחנן, ולומר שבמקרה של עובר תם במעי תמימה — לדברי הכל קדיש גופיה [מתקדש גופו], אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] בר פדא ור׳ יוחנן — הרי זה במקדיש עובר תם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: שבר פדא סבר [סבור] כי כיון דאימיה נמי לא קדיש גופה [שאמו גם כן אינה מתקדשת בעצמה], אלא לדמיה, שהרי היא בעלת מום — איהו נמי לא קדיש [הוא גם כן אינו מתקדש] אלא לדמי [לקדושת דמים, ולא לקדושת הגוף]. ואילו ר׳ יוחנן סבר [סבור] כי עובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא הריהו יצור לעצמו, ומשום כך, אף על גב דאימיה לא קדשה [אף על פי שאמו אינה מתקדשת] לקדושת גופה, אלא רק לקדושת דמים — הולד מיהא קדיש לגופיה [לפחות מתקדש לקדושת גופו].
ד ושבים לבירור הנאמר במשנתנו. שנינו בה שנחלקו חכמים בדין הממיר אברים של בהמות חולין בבהמות שלמות של הקדש, שלדעת חכמים אין התמורה חלה, ואילו לדעת ר׳ יוסי חלה התמורה בדרך זו, שכשאומר ״הרי רגל בהמה זו תמורת בהמת הקדש זו״ — חלה קדושת תמורה על הרגל, ומתפשטת ממנה על כל בהמת החולין. ואמר ר׳ יוסי בהסבר שיטתו זו: והלא במוקדשין (באדם המקדיש בהמה) האומר ״רגלה של זו עולה״ — כולה עולה, והוא הדין אם כן בתמורה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush